תַּמָּן תַּנִּינָן. אוֹנֵן נוֹגֵעַ וְאֵינוֹ מַקְרִיב וְאֵינוֹ חוֹלֵק לֶאֱכוֹל בָּעֶרֶב. תַּמָּן אַתְּ אָמַר. מוֹתָּר לִיגַּע. וָכָא אַתְּ אָמַר. אָסוּר לִיגַּע. אָמַר רִבִּיֹ יַנַּיי. כָּאן בְּשֶׁהִסִּיעַ דַּעְתּוֹ וְכָאן בְּשֶׁלֹּא הִסִּיעַ דַּעְתּוֹ. רִבִּי יוֹסֵי בָעֵי. אִם בְּשֶׁהִסִּיעַ דַּעְתּוֹ אֲפִילוּ בַתְּרוּמַה יְהֵא אָסוּר. מַאי כְדוֹן. כַּהִיא דְּאָמַר רִבִּי יִרְמְיָה בְשֵׁם רִבִּי בָּא בַּר מָמָל. עָשׂוּ אוֹתוֹ כְּאוֹכֵל אוֹכֶל רְבִיעִי בַקּוֹדֶשׁ. הָדָא אָֽמְרָה הָאוֹכֵל אוֹכֶל רְבִיעִי בַקּוֹדֶשׁ אָסוּר לוֹכַל וּמוּתָּר לִיגַּע. וָכָא אָסוּר לוֹכַל וּמוּתָּר לִיגַּע. תַּמָּן תַּנִּינָן. שֶׁבֵּית שַׁמַּי אוֹמְרִים. צְרִיכָה טְבִילָה בָּאַחֲרוֹנָה. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים. אֵינָהּ צְרִיכָה טְבִילָה בָּאֲחֲרוֹנָה׃ מָה אֲנָן קַייָמִין. אִם לַאֲכִילַת תְּרוּמָה קַשְׁיָה עַל דְּבֵית שַׁמַּי. וְלֹא טְבוּלַת יוֹם הִיא. וְאֵין טְבוּל יוֹם מַעֲרִיב שִׁמְשׁוֹ וָאוֹכֵל. אִם לַאֲכִילַת קֳדָשִׁים קַשְׁיָה עַל דְּבֵית הִלֵּל. וְלָא מְחוּסָּר כַּפָּרָה הִיא. וְאֵין מְחוּסָּר כַּפָּרָה טָעוּן טְבִילָה אֶצֶל הַקּוֹדֶשׁ. אִין תֵּימַר. בַּתְּרוּמָה אֲנָן קַייָמִין תַּמָּן. וְהָדָא דְתַנִּינָן הָכָא רֵישָׁא דִבְרֵי הַכֹּל וְסֵיפָה בַּמַּחְלוֹקֶת. אִין תֵּימַר. בַּתְּרוּמָה אֲנָן קַייָמִין הָכָא. וְהָדָא הִיא דְתַנִּינָן תַּמָּן רֵישָׁא דִבְרֵי הַכֹּל וְסֵיפָה בַּמַּחְלוֹקֶת. אָמַר רִבִּי שְׁמוּאֵל בַּר אֶבְדַּוּמִי קוֹמֵי רִבִּי מָנָא. בַּתְּרוּמָה אֲנָן קַייָמִין. תַּמָּן טַעֲמוֹן דְּבֵית שַׁמַּי מִפְּנֵי הַהֶדְיוֹטוֹת. שֶׁלֹּא יְהוּ אוֹמְרִים. רְאִינוּ אִשָּׁה שׁוֹפַעַת דָּם וְאוֹכֶלֶת בַּתְּרוּמָה.
Pnei Moshe (non traduit)
Pnei Moshe
אמר רבי שמואל וכו'. מהדר אהא דלעיל דפריך אם לאכילת תרומה קשיא על דב''ש דל''ק דהיינו טעמון דב''ש מפני ההדיוטות שלא יהו אומרים ראינו אשה שופעת דם ואוכלת בתרומה ואינה אלא משום מראית עין אבל לדינא אף לב''ש לא היתה צריכה טבילה באחרונה:
אין תימר בתרומה אנן קיימין וכו'. בתמיה כלומר דמתמה הש''ס אהא דקאמר והדא דתנינן הכא רישא ד''ה וכו' דלא תימא הכי אלא הכי בעינן למימר דאי התם סיפא פלוגתייהו לענין תרומה היא וכדאמרן א''כ הכא והדא היא דתנינן תמן רישא ד''ה וסיפא במחלוקת דהא קתני התם ברישא ומודים שאוכלת במעשר וכו' כדלעיל ובסיפא הוא דפליגי והויא כהאי דהכא. ולישנא בעלמא הוא דדייק ולענין אוקימתא דהני מתני' ולא נ''מ לדינא מידי:
אין תימר בתרומה אנן קיימין תמן. השתא מסיק ואזיל לפרושי פלוגתייהו דאם תאמר דלעולם התם פלוגתייהו לענין אכילת תרומה ובהא פליגי דב''ש חיישי להיסח הדעת הלכך אע''פ שטבלה לסוף שבועיים צריכה עוד טבילה באחרונה לתרומה דשמא נגעה באיזה דבר המטמאה לתרומה ולא ידעה וב''ה לא חיישי להיסח הדעת ואם מפרשינן לסיפא דמתני' דתמן הכי א''כ והדא דתנינן הכא רישא דקתני מחוסר כפורים צריך טבילה לקדש ד''ה היא וסיפא דקתני אבל לא לתרומה במחלוקת ב''ש וב''ה דהא לב''ש משכחת לה דצריך טבילה אף לתרומה כדהתם והיא מחוסרת כפרה ואף דטעמייהו משום היסח הדעת היא כדפרישית מ''מ הא דקתני סתמא אבל לא לתרומה לאו כב''ש היא:
מה אנן קיימין. לענין מאי פליגי אם לאכילת תרומה קשיא על דב''ש ולא טבולת יום כלומר ולא טבולת יום שהעריב שמשה כבר אחר שטבלה לסוף שבועיים ואמאי צריכה עוד טבילה לתרומה. ואם לאכילת קדשים אחר שתביא כפרתה ולמחר קשיא דב''ה וכי לא מחוסרת כפרה היתה. וכי אין מחוסר כפורים טעון טבילה אצל הקדש כדתנינן הכא במתני':
תמן תנינן. בשלהי פ' בתרא דנדה דקתני התם בראשונה היו אומרים היושבת על דם טיהר שטבלה לסוף שבועיים של נקיבה ונקראת טבולת יום ארוך עד סוף שמנים ואמרו שמערה מים בכלי לצורך הפסח אבל לא תגע במים ואע''פ שטבול יום שני הוא ואינו עושה שלישי בחולין והמים חולין הן מ''מ הואיל ונעשו על טהרת קדש קסברי כמשנה ראשונה חולין שנעשו על טהרת קודש כקדש דמי וחזרו לומר במשנה אחרונה הרי היא כמגע טמא מת לקדשים דוקא ונחשבת כראשון לטומאה אבל לא לחולין אף שנעשו על טהרת קדש דקסברי כמשנה אחרונה דלאו כקדש דמי כדברי ב''ה דקאמרי כמגע טמא מת בש''א אף כטמא מת וקתני בתר' ומודים שאוכלת במעשר כדין טבול יום דטבל ועלה אוכל במעשר וקוצה לה חלה וכו' וקתני בסיפא ב''ש אומרים צריכה טבילה באחרונה שאע''פ שטבלה לסוף שבועיים צריכה עוד טבילה באחרונה לסוף שמנים וב''ה אומרים אינה צריכה טבילה באחרונה והשתא מפרש ואזיל במאי קמיירי הא דפליגי בסיפא:
וכא. והכא באונן נמי אסור הוא לאכול אבל מותר ליגע ולא כדס''ד מעיקרא:
הדא אמרה. מדקאמר עשו אותו כאוכל וכו' ואינה אלא משום מעלה בקדש ש''מ נמי שהאוכל אוכל רביעי בקדש אסור הוא לאכול כן בקדש כדאמרינן לעיל שנפסל גופו מלאכול בקדש אבל מותר הוא ליגע בקדש שלא עשו מעלה אלא באכילה ולא מצינו שעשו מעלה בנגיעה:
מאי כדון. ומ''ט אלא כהאי דאמר ר' ירמיה וכו' והובא בהלכה דלעיל שעשו אותו כאוכל אוכל רביעי בקדש וכלומר דמעלה בעלמא עשו בקדש ומשוינן ליה כרביעי והא לא שייכא בתרומה דאין רביעי בתרומה:
אם בשהסיע דעתו. מיירי המתני' אפילו בתרומה יהא אסור שמא נגע בדבר המטמא להיות שני ופוסל בתרומה לשלישי:
כאן בשהסיע דעתו. דהיסח הדעת פוסל דחיישינן שמא נגע בטומאה ולא ידע וכאן בזבחים בשלא הסיח דעתו ונזהר מטומאה:
ואינו חולק בקדשים לאכול בערב. לפי שאסור בקדשים אף בערב כדתנן בפ''ח דפסחים וקשיא תמן את אמר מותר ליגע אפי' לא טבל והכא את אמר אסור ליגע עד שיטבול דקס''ד דהא דקתני אבל לא בקדש אף לענין נגיעה קאמר:
תמן תנינן. בר''פ י''ב דזבחים אונן נוגע בקדשים ואינו מקריב. אם הוא כהן הדיוט:
תַּמָּן תַּנִּינָן. הָיָה אוֹכֵל דְּבֵילָה בְּיָדַיִם מְסוֹאָבוֹת. הִכְנִיס יָדוֹ לְתוֹךְ פִּיו לִיטּוֹל אֶת הַצְּרוֹר. חִזְקִיָּה אָמַר. לֹא שָׁנוּ אֶלָּא דְבֵילָה שֶׁהוּא רוֹצֶה בַּמַּשְׁקִין שֶׁעַל אֶצְבָּעוֹ. הָא שְׁאָר כָּל הַדְּבָרִים לֹא. רִבִּי יוֹחָנָן אָמַר. לֹא שַׁנְייָא. הִיא דְבֵילָה הִיא שְׁאָר כָּל הַדְּבָרִים. מַתְנִיתָה פְלִיגָא עַל חִזְקִיָּה מַגַּע טְמֵא מֵת שֶׁהָיוּ אוֹכְלִין וּמַשְׁקִין לְתוֹךְ פִּיו. הִכְנִיס רֹאשׁוֹ לַאֲוִיר הַתַּנּוּר טָהוֹר וְטִימְּאֵהוּ. וְטָהוֹר שֶׁהָיוּ אוֹכְלִין וּמַשְׁקִין לְתוֹךְ פִּיו. הִכְנִיס רֹאשׁוֹ לַאֲוִיר הַתַּנּוּר טָמֵא וְנִיטְמָא. נִיחָא מַשְׁקִין טְמֵאִין. אוֹכְלִין מֵאֵיכָן הוּכְשְׁרוּ. לֹא מִמַּשְׁקֵה פִיו. תִּיְפְתָּר אוֹ בִדְבֵילָה שֶׁמֵינָה אוֹ בְאוֹכְלִין שֶׁהוּכְשְׁרוּ עַד שֶׁהֵן מִבַּחוּץ. מַתְנִיתָה פְלִיגָא עַל רִבִּי יוֹחָנָן. אוֹכְלִין 19b אוּכְלִין נְגוּבִין בְּיָדַיִם מְסוֹאָבוֹת בַּתְּרוּמָה אֲבָל לֹא בַּקּוֹדֶשׁ. פָּתַר לָהּ בַּזּוֹרֵק. אִם בַּזּוֹרֵק אֲפִילוּ בַקּוֹדֶשׁ. שֶׁמָּא יִשְׁכַּח וְיִגַּע. אִם שֶׁמָּא יִשְׁכַּח וְיִגַּע אֵפִילוּ בַתְּרוּמָה יְהֵא אָסוּר. מַאי כְדוֹן. אוֹכְלִי תְרוּמָה זְרִיזִין הֵן וִאֵינוֹ שׁוֹכֵחַ. אוֹכְלֵי הַקּוֹדֶשׁ אֵינָן זְרִיזִין וְהוּא שׁוֹכֵחַ.
Pnei Moshe (non traduit)
Pnei Moshe
אוכלי תרומה. כהנים זריזין הן ואינו שוכח אבל אוכלי קדש והן הבעלים שאוכלין קדשים קלים אינן זריזין וחיישינן שמא ישכח:
אם שמא ישכח וכו'. א''כ אפי' בתרומה יהא אסור. ומאי כדון מ''ט התירו בתרומה:
פתר לה בזורק. האוכלין לתוך גרונו ואינו נוגע ברוק שבפיו:
תמן תנינן. בפ''ח דכלים:
היה אוכל דבילה של תרומה בידים מסואבות. והן סתם ידים שלא נטל והן שניות שפוסלות את התרומה:
והכניס ידו לתוך פיו ליטול את הצרור. או איזה דבר וקתני התם ר''מ מטמא את הדבילה שהרי הוכשרה התרומה ברוק שבפיו ר' יהודה מטהר דקסבר כל זמן שהרוק בפיו לאו משקה הוא והרי הוא כגופו של אדם ואינו מכשיר. ר' יוסי אומר אם היפך הרוק שבפיו להוציאו לחוץ טמא דלמישדייה קאי ומכשיר ואם לא היפך טהור:
חזקיה אמר לא שנו אלא דבילה. חזקיה לא ס''ל דהטעם מפני הרוק שבפיו משום דלא חשיבא משקה אלא דקסבר דמיירי שיש משקה טופח על ידו ולפיכך דוקא דבילה שהוא רוצה במשקין שעל אצבעו כדי שתתלחלח הדבילה וניחא ליה בהמשקה ולפיכך קסבר ר''מ דמכשיר ומטמא התרומה הא שאר כל הדברים דלא ניחא ליה בהמשקה שעל ידו אינו מכשיר:
ר' יוחנן אמר לא שנייא היא דבילה וכו'. דקסבר דטעמא הויא מפני הרוק שבפיו כדפרישית והלכך אין חילוק בין דבילה לבין שאר כל הדברים:
והיו אוכלין ומשקין לתוך פיו והכניס ראשו לאויר התנור הטהור טמאוהו. לפי שהמשקין שבתוך פיו מטמאין את התנור כשנכנסו לאוירו ואע''ג דהאדם עצמו אינו מטמא התנור שאין כלי מקבל טומאה אלא מאב הטומאה על ידי המשקה שבפיו נטמא התנור דחכמים גזרו על המשקין שיהו מטמאין כלים גזירה משום משקה זב וזבה שהוא אב הטומאה והרי זה אומר מטמאך לא טמאוני ואתה טמאתני כדתנן בפרק ח' דפרה:
וטהור שהיו אוכלין ומשקין לתוך פיו והכניס ראשו לאויר התנור טמא נטמאו. דקפיצת פיו אינה מצלת שאין האדם מציל בצמיד פתיל מיד כלי חרס כדתני בתוספתא דכלים הכל מצילים מיד כלי חרס אפי' כלי גללים וכלי אדמה חוץ מן האדם קתני מיהת במתני' אוכלים ומשקין שבתוך פיו וקשיא לחזקיה כדמסיק ואזיל:
ניחא משקין טמאין. שמטמאין את התנור כדפרישית אלא אוכלין מאיכן הוכשרו שיהו מקבלין טומאה מהאדם לטמא את התנור דהא סתמא אוכלין קתני ומאיכן הוכשרו לא ממשקין שבפיו וקשיא לחזקיה:
תיפתר או בדבילה שמינה. והוכשרה ע''י משקה שעליה או באוכלין שהוכשרו בתחלה עד שהן בחוץ ועדיין משקה טופח עליהן ומטמאין להתנור ע''י המשקין שעליהן דאי לאו הכי אין אוכל מטמא כלי דלא גזרו אלא על המשתין ומטעמא דאמרן:
מתניתא. דידן פליגא על רבי יוחנן דקתני אוכלין אוכלים נגובים וכו' ולר''י דס''ל דרוק שבפיו חשיב משקה קשיא הרי הוכשרו ברוק שבפיו ומטמא להתרומה:
אם בזורק. א''כ אפי' בקדש יהא מותר. ומשני בקדש היינו טעמא שמא ישכח ויגע באוכלין והרי ידיו מסואבות:
מתניתא פליגא על חזקיה. רישא דההיא מתני' קשיא על חזקיה דקתני שם מגע טמא מת אדם שנגע בטמא מת שהוא אב הטומאה וזה אדם הנוגע בו נעשה ראשון:
הלכה: חוֹמֶר בַּתְּרוּמָה שֶׁבִּיהוּדָה נֶאֱמָנִין. הָא בַגָּלִיל לֹא. רִבִּי סִימוֹן רִבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי בְשֵׁם רִבִּי פְּדָייָה. מִפְּנֵי שֶׁפְּסִיקִייָא שֶׁלְכּוּתִים מַפְסֶקֶת. וְהָא תַנִּינָן. שְׁנִייָה לָהּ רֶגֶב בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן. בְּלֹא כָךְ אֵין פְּסִיקִייָא שֶׁלְכּוּתִים מַפְסֶקֶת. אָמַר רִבִּי שַׁמַּי. תִּיפְתָּר בְּמֵבִיא גַּרְגִּרִים וְכוֹתְשָׁן שָׁם. וּבִיהוּדָה נֶאֱמָנִין עַל הַיַּיִן אֲבָל לֹא עַל הַקַּנְקִינִים. וּבַגָּלִיל אֵינָן נֶאֱמָנִין לֹא עַל הַיַּיִן וְלֹא עַל הַקַּנְקִינִים. רִבִּי סִימוֹן בְּשֵׁם רִבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי. בֶּן דָּרוֹם שֶׁאָמַר. בַּגָּלִיל הֵבֵאתִיהָ. נֶאֱמָן. וּבֶן גָּלִיל שֶׁאָמַר. מִדָּרוֹם הֵבֵאתִיהָ. אֵינוֹ נֶאֱמָן.
Pnei Moshe (non traduit)
Pnei Moshe
בן דרום. מדרומה של גליל שהיא ארץ יהודה והביא שמן ואומר מגליל הבאתיה ואין ראוי לנסכים נאמן שהוא להחמיר אבל בן גליל שאמר מדרום הבאתיה וכשר לנסכים אינו נאמן להקל לפי שהוא בן גליל וחזקה שממקומו הביא אותו:
תיפתר במביא גרגרים וכותשן שם. כלו' לא שמביאין שמן כתוש ממקום רחוק כמו זה דבהא הוה חששא דארץ העמים שביניהם שלא יטמא אלא דהכא מיירי שמביא גרגרי זתים מאותו מקום המובחר וכותשין שם ביהודה להביא השמן למנחות והשתא ליכא חששא דארץ העמים דכל זמן שהזתים לא באו להמעטן והוא הכלי שנותנין בו הזתים שיתחממו כדי שיהו ראויין להוציא שמן לאו בני קבולי טומאה נינהו וכדתנן ברפ''ט דטהרות זתים מאימתי מקבלין טומאה משיזיעו זיעת המעטן וכו' ולכ''ע עד שלא נתנן לתוך המעטן לאו בני קבולי טומאה נינהו וכ''ת ליעבדו נמי מגליל כן הא ליתא דאלו זתים שהן מן המובחר יכולין להביאן כשעדיין לא נכתשו ואינם מתקלקלין ואם היו מביאין מן הגליל כך יתקלקלו וצריך לכותשן במקומן ולעשות מהן שמן ומכיון שמקבל טומאה אי אפשר להביא מגליל הואיל וארץ העמים מפסקת:
והא תנינן. במנחות בפ''ח כל קרבנות צבור והיחיד דקחשיב שם על הא דקתני וכולן אינן באין אלא מן המובחר ואיזהו מובחר וכו' תקועה אלפא לשמן אבא שאול אומר שניה לה רגב בעבר הירדן וקשיא בלא כך אין פסיקייא של כותים מפסקת בתמיה וכלומר וכי אפשר שלא תהיה רצועה של ארץ העמים מפסקת בין מקום רחוק כזה שהוא בין עבר הירדן לבין ירושלים. שבארץ יהודה ואפ''ה מביאין משם שמן למנורה ולמנחות כדקתני התם והיכי אמרת דמהאי טעמא אין מביאין יין ושמן מגליל:
גמ' חומר בתרומה וכו' הא בגליל לא וכו'. כדפרישית במתניתין:
משנה: חוֹמֶר בַּתְּרוּמָה שֶׁבִּיהוּדָה נֶאֱמָנִים עַל טַהֲרַת יַיִן וְשֶׁמֶן כָּל יְמוֹת הַשָּׁנָה וּבִשְׁעַת הַגִּתּוֹת וְהַבַּדִּים אַף עַל הַתְּרוּמָה. עָֽבְרוּ הַגִּתּוֹת וְהַבַּדִּים וְהֵבִיאוּ לוֹ חָבִית שֶׁל יַיִן שֶׁל תְּרוּמָה לֹא יְקַבְּלֶנָּה מִמֶּנּוּ אֲבָל 20a מַנִּיחָהּ לְגַת הַבָּאָה. אִם אָמַר לוֹ הִפְרַשְׁתִּי לְתוֹכָהּ רְבִיעִית קוֹדֶשׁ נֶאֱמָן. כַּדֵּי יַיִן וְכַדֵּי שֶׁמֶן הַמְדוּמָּעוֹת, נֶאֱמָנִין עֲלֵיהֶן בִּשְׁעַת הַגִּתּוֹת וְהַבַּדִּים קוֹדֶם לַגַּת שִׁבְעִים יוֹם׃
Pnei Moshe (non traduit)
Pnei Moshe
כדי יין וכדי שמן המדומעות. המטהר טבלו לנסכים ועכשיו יש כאן חולין ותרומה וקדש מעורבין זה בזה ובא לומר גם על הכדים שהן טהורין נאמן עליהם אף על הכדים אע''ג דאמרן שאינו נאמן על הכדים ואפילו בשעת הגתות והבדים בכה''ג נאמן הוא על הכל בשעת הגתות והבדים וקודם לזה שבעים יום דמגו דנאמן אקדש נאמן נמי אתרומה ואכדים דגנאי הוא לקדש שיהו הכדים שעירוהו מהם בחזקת טומאה והוא קרב. והא דנקט שבעים יום משום דאורחא דעלמא להזמין את הכלים ולטהרם שבעים יום קודם הגיתות:
ואם אמר וכו'. כלומר ואף בשאר ימות השנה אם הביא ע''ה חבית של תרומה לחבר ואמר לו הפרשתי לתוכה רביעית הלוג קדש נאמן על כל החבית דמגו דמהימן אקדש מהימן נמי אתרומה. ודוקא לתרומה עצמה אמרו שהוא נאמן בשעת הגיתות והבדים אבל על הכדים ריקנים אינו נאמן לומר טהורין הן לתרומה ואפילו בשעת הגיתות והבדים וכן אין נאמן לעולם על כלי ריקם שהוא טהור לקדש:
אבל מניחה. ע''ה שיודע שלאחר גיתות והבדים אין מאמינים אותו מניחה לגת הבאה ואז נותנה לכהן דבאותו זמן נאמן הוא עליה ומקבל החבר ממנו אע''פ שיודע שהוא של אשתקד שלא גזרו עליהם טומאה בשעת הגיתות והבדים:
עברו הגתות והבדים. לאחר שעבר זמן הבציר וזמן עצירת הזתים בבית הבד. והביא ע''ה חבית של יין של תרומה או של שמן תרומה לכהן חבר ואמר שהיא טהורה לא יקבלה ממנו בחזקת טהורה שלאחר זמן הגיתות והבדים שוב אינו נאמן:
ובשעת הגיתות והבדים. בעת הבציר יין לגת ובעת שעוצרים הזתים בבית הבד נאמנין אף על התרומה לפי שכל העם מטהרין עצמן וכליהן כדי לעשות יינם ושמנם בטהרה:
שביהודה. שמשם היו מביאין נסכים ולא מגליל לפי שרצועה של ארץ העמים היתה מפסקת בין גליל ליהודה כדקאמר בגמרא וירושלים בארץ יהודה היא ולא היה אפשר להביא קדש מגליל ליהודה לפי שגזרו טומאה על ארץ העמים ואפילו משל חברים שבגליל לא היו יכולין להביא לנסכים וביהודה נאמנין אף עמי הארץ על טהרת יין ושמן לנסכים בכל ימות השנה ומשום שמפני חומרתן נזהרין בהן ולא משקרין לפיכך נאמן עם הארץ לומר יין זה טהור והוא לנסכים שמן זה טהור והוא למנחות אבל אם אומר יין ושמן אלו טהורין והן לתרומה אינו נאמן לפי שאין איסור טומאה בתרומה חמיר בעיני ע''ה וחיישינן דלמא משקר בה:
מתני' חומר בתרומ'. השתא קחשיב מה שמצינו חומר בתרומה מבקודש וכדמפרשינן טעמא:
Textes partiellement reproduits, avec autorisation, et modifications, depuis les sites de Torat Emet Online et de Sefaria.
Traduction du Tanakh du Rabbinat depuis le site Wiki source